פסק-דין בתיק עפ"ג 61671-01-12

המערער הורשע על פי הודאתו בת"פ 3281/08 (בימ"ש השלום בפתח תקווה), שבא במסגרת הסדר טיעון המתייחס גם לעניין העונש בעבירות של התחזות כאחר, נהיגה בזמן פסילה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח ושימוש במסמך מזויף, ונידון ל- 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, ל- 6 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, לקנס בסכום של 1,500 ש"ח, ל- 3 חודשי פסילה על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, ול- 3 שנות פסילה בפועל.

באשר לרכיב הפסילה בפועל, נכתב בגזר-הדין שניתן ביום 13.12.11 כדלקמן:

            " פסילה בפועל של שלוש שנים אשר למעשה בוצעה בתקופת שחרורו (של המערער - לא במקור) עד היום, כך שהפסילה הסתיימה".

ביום 28.12.11 החליט בימ"ש קמא, לאחר שקיבל בקשת המאשימה ותגובת הנאשם בעניין הפסילה, כדלקמן:

            " מתקופת הפסילה תקוזז רק תקופת מעצר הבית המלא, התביעה תודיע לאחר בדיקה מהי התקופה. יתרת התקופה הינה עתידית ותימנה מעת הפקדת הרישיון במזכירות ו/או הודעה כי אין לנאשם רישיון".

החלטה זו היא נושא הערעור שבפנינו.

ב"כ המערער טוען בהודעת הערעור כי בימ"ש קמא לא היה מוסמך לתת את ההחלטה הנ"ל שכן לא מדובר בתיקון טעות סופר או השמטה מקרית אלא בשינוי מהותי של גזר-הדין בכל הקשור למניין תקופת הפסילה שכן על פי ההחלטה חלק מתקופת הפסילה לא רוצתה על ידי המערער אלא מדובר בפסילה עתידית שתחילתה לאחר הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט או בכפוף להגשת תצהיר כי אין למערער רישיון.

לא למותר לציין, כי בעקבות החלטת ביהמ"ש עובר להחלטה נושא הערעור, הוגש תצהיר מפי המערער שצורף כנספח ה' להודעת הערעור לפיו מיום שחרורו של המערער למעצר בית ועד ליום החתימה על התצהיר הוא לא נהג על כלי רכב מנועי כלשהו.

כמו כן נטען בתצהיר כי הוסבר לו ביום 6.10.08 כי כחלק מתנאי שחרורו למעצר בית הוא כולל פסילת רישיון עד תום ההליכים והוא מילא את התנאי ולא נהג.

ב"כ המשיבה טוען כי החלטת ביהמ"ש נושא הערעור ניתנה בסמכות שכן גם אם לא ניתנה ביום מתן גזר-הדין הרי לא קופחה זכותו של המערער שכן ניתנה לו אפשרות להגיב על הבקשה בכל הקשור למניין תקופת הפסילה והוא ניצל אפשרות זו על ידי מתן תגובה בכתב ועל ידי הגשת התצהיר, כאמור.

ב"כ המשיבה מסתמך על פסק הדין של כב' השופט גולדברג בע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, שעניינו החלטה של ביהמ"ש כי עונש מאסר שהטיל ירוצה במצטבר לכל עונש אחר.

עיון בפסק הדין (סעיף 19 לפסק הדין) מעלה כי ביהמ"ש ייחס חשיבות למהותו של התיקון שהוכנס בגזר-הדין של ביהמ"ש שגזר את דינו של הנאשם וכאשר מדובר היה בתיקון מהותי, כמו התיקון בעניין הפסילה נושא הערעור שבפנינו, הדגיש ביהמ"ש העליון את החשיבות שיש בביצוע התיקון במועד מתן גזר-הדין ולא במועד מאוחר יותר, כפי שנעשה על ידי בימ"ש קמא.

גם אם היינו מקבלים את טענת ב"כ המשיבה כי לא קופחה זכותו של המערער בכל הקשור למניין תקופת הפסילה, הרי עיון בתצהיר שהוגש על ידי המערער מעלה כי הוא הצהיר שלא נהג בתקופה מאז ששוחרר למעצר בית ועד מועד הגשת התצהיר, דהיינו, תקופה העולה על שלוש שנות הפסילה. בימ"ש קמא לא התחשב בחלק זה של התצהיר ומשכך מן הראוי היה שיעמיד את המערער לחקירה בעניין זה ואם קיבל את הצהרתו לא היה מקום להחלטה נושא הערעור.

ב"כ המשיבה טוען כי המערער ריצה את שלוש שנות הפסילה בחופף לעונש זהה שהוטל עליו בת"פ 2356/08 (בימ"ש השלום ברמלה), אך אין בכך כדי להצדיק את החלטת ביהמ"ש נושא הערעור שכן היא לא התבססה על נימוק זה, כפי שלא התבססה על עברו הפלילי והתעבורתי של המערער.

לא למותר לציין כי כאשר הוצג הסדר הטיעון על ידי ב"כ המערער בפני בימ"ש קמא עובר למתן גזר-הדין אמר ב"כ המערער, בין השאר, "הסכמנו בזמנו על הפסילה לשלוש שנים, שכבר הסתיימה, כי היה במסגרת פסילה עד תום ההליכים והסתיימה לפני חודשיים".

ב"כ המשיבה הגישה גיליון הרשעות קודמות ואמרה: " נבקש לכבד ההסדר" מבלי להתייחס לעניין הפסילה מלנהוג.

לאור כל אחד מהנימוקים האמורים לעיל, ובהצטרף כולם לאחד, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטת בימ"ש קמא נושא הערעור.

<#2#>